למה אנחנו מנסים להרוס את החיממים של האמבטיות שלנו (לפני שאנחנו קונים אותם)
בואו נהיה כנים: אמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, שינויים פתאומיים בטמפרטורה, ולחות גבוהה באוויר. זהו סביבה שעלולה להרוס את הרכיבים האלקטרוניים.
אפשר רק לקוות שהמנורות בעלות טכנולוגיית האינפרא-אדום יעמדו בכך, אבל “לקוות” אינה אסטרטגיה הנדסית טובה. במקום זאת, אנחנו מנסים להרוס אותן קודם במעבדה.
הטיפול בחדר האדים
אנחנו לוקחים כל סדרה של חיממים ושמים אותם בתא אקלים. אנחנו מעלים את הלחות לכ-85%, ושומרים על טמפרטורה גבוהה במשך ימים רבים. זה בעצם סוג של חדר עינויים עבור המנורות.
למה? כי הלחות היא דבר ערמומי – היא מוצאת את הפער הקטן ביותר בחוסם וחודרת פנימה. כשהיא נמצאת בפנים, היא מתחילה לגרום לחמצון של החוטים או לקצרים. על ידי לחץ על המנורות עד הגבול המקסימלי, אנחנו יכולים לראות בדיוק איפה החוסמים נשברים או איפה הציפוי מתקלף.
איפה בדרך כלל קורים הבעיות
אנחנו משקיעים הרבה זמן בבדיקת החוסמים. אם הזכוכית של המנורה אינה טובה מספיק, הלחות חודרת פנימה. אז הגז ההלוגן יוצא החוצה, או שהחוטים נשרפים מוקדם מדי.
אנחנו גם עוקבים אחר תופעת ה”זחילה” של החשמל – זו דרך יפה לומר שהלחות יוצרת מעין “גשר” של חשמל במקומות שבהם זה לא אמור לקרות.
ואז יש עוד בעיה – הציפוי. אם הוא מתקלף, זה לא רק עניין של מראה לא טוב. זה גם פוגע ביכולת של הזכוכית להעביר חום, מה שעלול ליצור אזורים חמים מדי. זה לא אידיאלי.
האיזון הקשה
הבעיה היא שאנחנו לא יכולים פשוט להדביק הכל עם אפוקסי. אם ניצור חוסם חזק מדי, הזכוכית עלולה להישבר כשהמנורה מתחממת. זו מלחמה תמידית בין הרצון למנוע את החדירה של הלחות לבין הצורך לאפשר לחומרים לנשום.
אנחנו משקיעים הרבה זמן בהתאמת הפרמטרים האלה. אנחנו רוצים מנורה שתוכל לעמוד בתנאים הקיצוניים של האמבטיה, אך לא תישבר מהחום שלה עצמה. זו גבול דק, אך זו הדרך היחידה לוודא שהחיממים שלנו יחזיקו מעמד.